השבוע, עם פרוץ השלום בארץ (לפחות בינתיים) סוף סוף לחצנו על כפתור ההזמנה וקנינו כרטיסי טיסה לקיץ. פתאום, ברגע אחד, הראש שלי עבר למוד אחר לגמרי. מוד שכולו ניסיון להיזכר איך זה מרגיש להסתובב בתוך 200% לחות במשך כל היממה, להפנים מחדש את העובדה שלא צריך ג'קט בערב (אפילו לא ליתר ביטחון), ושלמשך כמה שבועות המדים הרשמיים שלי הולכים להיות אך ורק כפכפים, מהבוקר עד הלילה. יש משהו פסיכולוגי מוזר בריטואל האריזה לקראת נסיעה לארץ. זה לא סתם עוד טיול; זה ניסיון פיזי כמעט בלתי אפשרי לגשר בין שני יקומים...

למה המציאות בבית הספר האמריקאי רחוקה מהסרטים בהוליווד, מה מגלים כשפותחים את שקית החירום מתחילת השנה, תעלומת ה-Lost & Found הבלתי פתורה, ואיך מתארגנים לנסיעות הקיץ בלי לאבד את השפיות. זהו, זה קורה. הילדים כבר מריחים את החופש הגדול. פרויקטים של שנה שלמה מונחים בערימות על השולחן, והנה הגיע הזמן הזה בשבוע שאני עוצרת רגע לנשום ומסכמת לעצמי (ואיתכם) את השנה שהייתה. אחרי כמה שנים כאן, הייתי בטוחה שאני כבר מבינה איך המערכת עובדת. ובכל זאת, סוף שנת הלימודים תמיד מציף מחדש את ההבדלים הקטנים (והגדולים)...

אני חייבת להודות במשהו קטן: עד השבוע הייתי בטוחה ששבוע הוקרת המורים (Teacher Appreciation Week) הוא יוזמה מקומית של בית הספר שלנו, מהסוג שנופל עלינו פתאום בלוח השנה כמו יום פיג׳מות, וימי המינימום הידועים לשמצה. אז מסתבר שטעיתי. מדובר במוסד אמריקאי רשמי וגורף שמתקיים בכל ארה״ב באותו השבוע (השבוע המלא הראשון של מאי) החל מ-1984. ויש בזה משהו יפה. הידיעה שברגע זה, מיליוני הורים עוצרים להגיד תודה. זה רעיון שחייבים לייבא לארץ לדעתי: לא לחכות לסוף השנה, אלא לתת למורים "זריקת מרץ" של הוקרה בדיוק בשיא...