הטעות המביכה שלי, והארטישוק שלא הגיע מירושלים

אני חייבת להודות במשהו קטן: עד השבוע הייתי בטוחה ששבוע הוקרת המורים (Teacher Appreciation Week) הוא יוזמה מקומית של בית הספר שלנו, מהסוג שנופל עלינו פתאום בלוח השנה כמו יום פיג׳מות, וימי המינימום הידועים לשמצה.

אז מסתבר שטעיתי. מדובר במוסד אמריקאי רשמי וגורף שמתקיים בכל ארה״ב באותו השבוע (השבוע המלא הראשון של מאי) החל מ-1984.

ויש בזה משהו יפה. הידיעה שברגע זה, מיליוני הורים עוצרים להגיד תודה. זה רעיון שחייבים לייבא לארץ לדעתי: לא לחכות לסוף השנה, אלא לתת למורים "זריקת מרץ" של הוקרה בדיוק בשיא הלחץ של מאי.

איך קוראים למורה? (מדריך הישרדות קצר)

אחד הדברים המבלבלים עבורנו כהורים ברילוקיישן הוא הפנייה הרשמית למורים ולמורות. זה מרגיש לנו קצת "דיסטנס", אבל זה חלק מהכבוד המקומי. אז איך עושים סדר בקידומות?

• Ms. (נשמע כמו Miz): זו ברירת המחדל המנצחת. היא נייטרלית, מקצועית ולא מתייחסת למצב המשפחתי (נשואה או לא). בדיוק כמו שגבר הוא תמיד .Mr, אישה בבית הספר היא כמעט תמיד .Ms.

• Mrs. (נשמע כמו Misses): פנייה לאישה נשואה (רלוונטי רק אם המורה בחרה להשתמש בה).

• Miss: פנייה לאישה צעירה או כזו שאינה נשואה (הולך ונעלם מהשימוש הרשמי).

• Mx. (נשמע כמו Mix): פנייה נייטרלית מגדרית שהופכת נפוצה יותר במוסדות חינוך מודרניים. (מודה שעוד לא נתקלתי בזה, אבל הצ׳ט טוען בתוקף שזה קיים)

הטיפ שלי: כשכותבים אימייל או כרטיס תודה – לכו על .Ms. זה תמיד מכובד ותמיד נכון.

מבט לשבוע הקרוב: יום ירושלים

בשבוע הקרוב נציין את יום ירושלים. בואו נהיה כנים - זה מסוג הימים שגם אנחנו, כמבוגרים, לא תמיד זוכרים שהוא קיים ובטח שלא תמיד זוכרים למה בעצם חוגגים אותו. אבל כהורים ברילוקיישן, אני מרגישה שזה בדיוק התפקיד שלנו: להעביר לילדים את המידע, את הסיפורים ואת האווירה הזו שקושרת אותם לבית.

אם אנחנו לא נספר להם, מי יספר?

מה אנחנו בעצם חוגגים? עד שנת 1967 (מלחמת ששת הימים), ירושלים הייתה עיר חצויה. היה בה קו גבול של ממש עם גדרות תיל וחומות בטון שחילקו אותה לשניים. ליהודים לא הייתה גישה לעיר העתיקה, לרובע היהודי או לכותל המערבי. ביוני 1967, במהלך המלחמה, העיר אוחדה. הגדרות והחומות שחצו אותה נפלו, והיא הפכה שוב לעיר אחת שלמה שפתוחה לכולם. ביום ירושלים אנחנו מציינים את הרגע ההיסטורי הזה של איחוד העיר והחזרה למקומות שהם הלב של המסורת שלנו.

המנה העיקרית: שאלות לשיחה בארוחת הערב

במקום הרצאה, הנה כמה שאלות שכיף להעלות הערב סביב השולחן כדי לחבר את הילדים לסיפור של ירושלים:

• משאלות בין האבנים: אם הייתם יכולים לשלוח עכשיו פתק לכותל, איזו משאלה הייתם מבקשים בו?

• זיכרון ירושלמי: האם יש מקום שאתם זוכרים שביקרתם בו בירושלים? (העיר העתיקה, הכנסת, או אולי גן החיות התנכ״י?) 

• הביקור הבא: אם היינו נוחתים מחר בירושלים, איפה הייתם רוצים לבקר?

פינת הטריוויה המשפחתית: מי המומחה לירושלים בבית?

הגיע הזמן לבדוק כמה אנחנו באמת מכירים את העיר!

1. עיר בעלת שמות רבים:

איזה מהשמות הבאים הוא לא אחד משמותיה של ירושלים?

א. ציון.

ב. מוריה.

ג. יבוס.

ד. עיר התמרים.

התשובה: ד' (עיר התמרים היא יריחו. לירושלים יש, לפי המסורת, לא פחות מ-70 שמות!).

2. המטבח הירושלמי:

איזה מהמאכלים הבאים אינו מאכל ירושלמי מוכר?

א. מעורב ירושלמי.

ב. קוגל ירושלמי.

ג. חביתה ירושלמית.

ד. בייגל ירושלמי.

התשובה: ג' (אין דבר כזה חביתה ירושלמית... עדיין. אולי זו הזדמנות להמציא אחת?).

3. אתרים קדושים

איזה מהמקומות הקדושים הבאים לא נמצא בירושלים?

א. הכותל המערבי (קדוש ליהדות).

ב. כנסיית הקבר (קדושה לנצרות).

ג. הגנים הבהאיים (קדושים לדת הבהאית).

ד. מסגד אל-אקצא (קדוש לאיסלאם).

התשובה: ג' (הגנים הבהאיים המפורסמים נמצאים בחיפה ובעכו).

ולקינוח: ארטישוק ירושלמי!

ידעתם שהוא בכלל לא ארטישוק והוא ממש לא הגיע מירושלים? זהו שורש של סוג של חמנייה שמקורו כאן, בצפון אמריקה. השם שלו נולד כנראה מטעות בשמיעה: האיטלקים קראו לו "ג'ירסולה" (חמנייה), והאמריקאים חשבו שהם אומרים "ג'רוזלם".

אני אוהבת את הסיפור הזה כי הוא מראה איך העבר וההווה שלנו - השם הישראלי והחיים כאן באמריקה - מתחברים בירק אחד קטן ומפתיע.